סוד הקריה מעין גדי

רזה דקרתה – סוד הקריה מעין גדי:
פרשנות חדשה לאור ספרות חז"ל

אלרון זבטני

מבוא:
בית הכנסת בעין גדי התגלה בשנת תשכ״ו (1966) בידי עובדי קיבוץ עין גדי. הוא נחפר בין השנים תש״ל–תשל״ב (1970–1972) בידי דן בר"ג מהאוניברסיטה העברית ויוסף פורת ממחלקת העתיקות, גלגולה הקודם של רשות העתיקות (בר"ג ופורת תש״ל). המבנה הוא ממצא חשוב בחקר החיים היהודיים בארץ ישראל בתקופה הרומית־ביזנטית, ובייחוד בחקר הקהילות היהודיות שהיו פזורות בפריפריה, והמשיכו לשמור על זהותן הדתית והתרבותית גם בתנאים קשים.

בית הכנסת עבר שלושה שלבי בנייה עיקריים, המעידים על התפתחות הקהילה ועל יכולתה הכלכלית: שלב א׳ (IIIC מאה ג' לסה״נ) – אולם פשוט עם רצפת פסיפס גיאומטרי הכולל עיטור בדגם צלב קרס; שלב ב׳ (IIIB מאה ד'–ה' לסה״נ) – הרחבת המבנה וחידושים אדריכליים; שלב ג׳ (IIIA מאה ו' לסה״נ) – הפיכת המבנה לבזיליקה מפוארת עם פסיפסים צבעוניים מרהיבים, בהם הפסיפס המרכזי הכולל את הכתובת הארמית הייחודית שעומדת במרכז דיוננו (בר"ג ופורת תש״ל).

הפסיפס מחולק לכמה חלקים: החלק הנמצא באולם המרכזי כולל עיטורים גיאומטריים וציורי ציפורים, ובכללם טווסים המחזיקים אשכולות ענבים לבנים ואדומים; באזור שלפני ארון הקודש יש שלוש מנורות שבעה קנים; ברצפת הסטרה המערבית של בית הכנסת מופיעה כתובת ארמית ארוכה ומרשימה (איור 1). בית הכנסת חרב בשריפה גדולה ופתאומית באמצע המאה הז' לסה״נ, הקשורה כנראה לטלטלות הפוליטיות של התקופה – הכיבוש הפרסי (614 לסה״נ) או הרדיפות שהחלו עם החזרת הארץ לידי הקיסר הביזנטי הרקליוס (629 לסה״נ). בשכבת השריפה וההרס התגלו ממצאים שונים, ובהם מנורת ברונזה עם שבעה קנים, גביע ברונזה, שברי נרות זכוכית וחרס, קישוטי פרוכת, שאריות שרופות של מגילות ומצבור של אלפי מטבעות נחושת (בר"ג ופורת תש״ל: 100).

הרכיב המעניין ביותר ומעורר המחלוקת בכתובת הוא הביטוי הארמי "רזה דקרתה" – "סוד הקריה" – המוזכר בהקשר של איסור חמור על גילויו לגויים, והמלווה בקללה חריפה למגלה. מטרת המאמר היא לבחון באופן ביקורתי ומחודש את משמעותו של "סוד הקריה", ולהציע פרשנות חדשה הנשענת על מקורות חז"ל ועל ההקשר הגיאוגרפי והכלכלי הייחודי של עין גדי כמרכז תעשיית הבשמים והקטורת בארץ ישראל. הטענה המרכזית במאמר היא ש"סוד הקריה" אינו מתייחס לסוד תעשייתי רגיל של הפקת בושם האפרסמון, כפי שטענו חוקרים רבים. במקום זאת, מוצע לזהותו עם סוד עשב מעלה עשן, ששמרה משפחת אבטינס מימי בית המקדש. לחילופין, אנו מציעים כי אף אם מדובר בסוד הקשור לאפרסמון, הכוונה לטכניקות מיוחדות לשימוש חסכוני בחומר הגלם הנדיר והיקר, ולא לסוד הפקתו הבסיסי.