מדיניות ממשלת ישראל כלפי חגיגות
'יום ירושלים' הראשון בשנת 1968
ד"ר נדב פרנקל
מבוא:
לטקסים ולאירועים בעלי סממנים לאומיים מובהקים יש תפקיד חשוב ביצירתה, בשימורה ובעיצובה של הזהות הלאומית והפוליטית (זלצר 2006: 5; דון יחיא 1984). בשנים שלאחר מלחמת העצמאות פעלו מנהיגי מדינת ישראל כדי לקבוע חגים לאומיים שיתפקדו כ'פולחני מדינה', כהגדרתו של מעוז עזריהו, ולמסד אותם, וסייעו לבניין האומה (Nation Building) בתקופת הראשית. דגש ראשון במעלה קיבל יום העצמאות. ההנהגה השתתפה הן בקביעת תאריכו מתוך שלל אפשרויות, והן בקביעת דפוסים ממלכתיים־אזרחיים ליום זה, שתיעלו את השמחה הספונטנית לנוהגים ולמסורות ממוסדים (עזריהו 1995: 1–39).
באותה תקופה נעשה אף ניסיון למסד את יום העצמאות במעמד שווה לחגי לוח השנה העברית, כדבריו של חבר הכנסת שלמה לביא ממפא"י: "החג הזה צריך להיות כמו כל חגי ישראל", כיוון שהוא "בשום אופן איננו נופל מחג החירות, חג היציאה ממצרים" (דון יחיא 1984: 12). מקום מרכזי בטקסי יום העצמאות תפס המצעד הצבאי של צה"ל, שנערך בתחילה בתל אביב ולאחר מכן בירושלים, ו"שילב את הצבא בפולחן הריבונות" (עזריהו 2001: 62–79).
בד בבד עם עליית קרנו של יום העצמאות, והחל משנת 1950, צומצם חלקם של ימי חג וזיכרון אחרים. כך ירד מעמדם של ימים כי"א באדר, 'יום תל חי' ו'יום ההגנה', ושל כ' בתמוז, יום הזיכרון של הרצל, שהיו משמעותיים בתקופת השלטון הבריטי. תהליך זה הושפע מהמרכזיות של יום העצמאות, שהיה 'הסיכום ההיסטורי' של הרכיבים הלאומיים בלוח השנה הישראלי, ומהרצון לרכז את משאבי המדינה המוגבלים לחג אחד (עזריהו 1995: 34–35). בשנת 1958 חרגה הנהגת המדינה מנוהגה לצמצם את ימי החג ולרכזם ביום העצמאות, ופעלה כדי ליצור את ה'חג הגדול' – שרשרת של אירועים לציון חג העשור למדינה, שהתפרסו על פני שנה שלמה (זלצר 2006: 1–5).
מלחמת ששת הימים הייתה מאורע היסטורי ששינה את מצבה הגיאו־פוליטי של מדינת ישראל. אף כלכלת המדינה נהנתה משגשוג פתאומי, ואלפי עולים חדשים נחפזו ליטול חלק בתהילה. העיתונות הארצית והעולמית פיארה את התעוזה ואת עוצמת הצבא (אורן 2004: 366). גולת הכותרת של הניצחון במלחמה הייתה כיבוש מזרח ירושלים בידי צה"ל והשיבה למקומות הקדושים. בעקבות המלחמה, באביב 1968, דנה ממשלת ישראל בראשותו של לוי אשכול בהצעה שעלתה מטעם הרבנות הראשית וגורמים אזרחיים מגוונים, לייחד יום חג ל'איחוד ירושלים' במלחמת ששת הימים (להלן נציין יום זה כ'יום ירושלים', השם שהתקבע בהמשך). לכאורה הייתה הממשלה צריכה להסכים בהתלהבות להצעה זו, שפיארה את הישגי צה"ל והממשלה בשנה החולפת, ולמסד כ'חג לאומי' גם את יום ירושלים. כפי שנעשה במקרה של יום העצמאות, עליה לתעל את השמחה שעלתה מארגונים אזרחיים לנוהגים לאומיים מחייבים. ואולם, לא די בכך שהממשלה לא ניסתה למסד את החגיגות, שרי הממשלה התלבטו במהלך שלוש ישיבות ממשלה אם לאפשר אותן, ובשל שיקולים שונים ניסו לצמצמן.
מטרתו של מאמר זה היא לדון בפער המשמעותי בין הניסיונות הממשלתיים לצמצם את החג והנימוקים לניסיונות אלה, ובין הרצון הציבורי לחגוג את הניצחון וההתפתחות בפועל של החגיגות הספונטניות. הדיון בשאלת 'יום ירושלים' מאפשר נקודת מבט על הדרך שבה התבוננה הממשלה על הישגיה ועל הישגי צה"ל במלחמת ששת הימים, על אופני התמודדותה עם לחץ בין־לאומי שקרא לנסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו במלחמה, ועל הראייה ההיסטורית של השרים בעניין חשיבות הזיכרון של האירועים ההיסטוריים בשני העשורים הראשונים למדינה. בכך מצטרף מאמר זה למגוון חיבורים העוסקים במהלכיה המדיניים של ישראל בתקופה שמייד לאחר מלחמת ששת הימים (לדוגמה: פרנקל 2024; גלבר 2018; גלבר 2017; פדהצור 1996; אדמוני 1992; Gorenberg 2013; Raz 2006). המאמר עוסק בנושא שטרם נידון במחקר, ומתבסס ברובו על פרוטוקולים של ישיבות ממשלה שעד כה לא נעשה בהם שימוש מחקרי.
שתפו את המאמר הזה:
