חורבת זיקית – מבט מן הכפר אל העיר
בתקופת הברונזה הקדומה 3
סיון מזרחי ויצחק פז
מבוא:
הופעת העיור והמרחב הכפרי בתקופת הברונזה הקדומה במחקר הארכיאולוגי
המעבר מהתקופה הכלקוליתית לתקופת הברונזה הקדומה 1 מאופיין בנטישה של יישובים והקמת יישובים חדשים. רוב יישובי התקופה הם יישובים כפריים חקלאיים, שגודלם בדרך כלל 10–50 דונם, וגידלו בהם בעלי חיים מבויתים כמו כבשים, עזים וחמורים (de Miroschedji 2014).
במחצית השנייה של תקופת הברונזה הקדומה 1 (הברונזה הקדומה 1ב') מופיעות הערים הראשונות באזורנו. הדוגמה הבולטת בדרומה של ישראל היא תל ערני, עיר גדולה מבוצרת בחומת לבנים, המתוארכת לשלב הקדום של תקופת הברונזה הקדומה 1ב' (EB1C; Ciałowicz et al. 2014; Yekutieli 2000; 2006; Erani-C). בהמשך תקופת הברונזה הקדומה 1ב' (תקופת הברונזה הקדומה 1ב'2), ניכרת המשכיות של תופעת העיור, ומופיעים יישובים עירוניים גדולים כמו עין אסור ועין ציפורי, המאופיינים בתכנון עירוני עם מערכת ביצורים, תכנון עירוני של רחובות וסמטאות ומבני ציבור (להרחבה ראו Paz and Elad 2022 והפניות נוספות שם).
המחקר הארכיאולוגי עסק רבות בסיבות ובגורמים להופעת העיור בתקופת הברונזה הקדומה באזורנו. בהתייחסות לתופעת העיור באופן גלובלי הציע צ'יילד עשרה מאפיינים לעיר ובהם: ריכוז אוכלוסייה גדול, מעמדות בחברה שאינה מייצרת את מזונה באופן עצמאי, העלאת מיסים לישות פוליטית ריכוזית ועוד (לכל המאפיינים ראו Childe 1950: 9–16).
כפי שכבר הודגש בעבר (Greenberg 2002: 3; Joffe 2004), רק חלק מעשרת המאפיינים של צ'יילד התקיימו בדרום הלבנט בתקופת הברונזה הקדומה ובתקופות מאוחרות יותר, והגורמים לתהליך היו ייחודיים לכל חברה וחברה (Finkelstein 1995; Greenberg 2002: 3; Joffe 2004).
שתפו את המאמר הזה:
